לפעמים מה שאנחנו באמת צריכות – זו לא תשובה, אלא יד פנימית שמחזיקה אותנו רגע.
רק כדי שלא ניפול לגמרי.
“אני לא צריכה שיצילו אותי.
אני רק צריכה לדעת שיש שם משהו – מישהו – שאני יכולה להישען עליו רגע.”
היא אמרה לי את זה בעדינות, כמעט בלחש, בסשן האחרון שלנו.
ומשהו בי נעצר.
כי היא צדקה.
כי גם אני מרגישה את זה.
לפעמים לא צריך פתרון
אנחנו מדברות הרבה על פתרונות.
על התקדמות. עשייה. לשנות את מה שלא עובד.
אבל לפעמים – זה פשוט לא מה שאנחנו צריכות.
לפעמים, כל מה שאנחנו באמת מבקשות –
זה עוגן.
מה זה עוגן בעצם?
משהו שמאפשר לנו לא להתפרק לגמרי.
משהו קטן, יציב, שקט – שמחזיק אותנו כשאנחנו מתחילות ליפול.
זה לא חייב להיות מישהו שיחבק אותנו או ייתן עצה.
זה יכול להיות:
• בן אדם
• משפט
• ריח
• שיר
• תחושה בגוף
• אפילו חפץ קטן
עוגן הוא לא מי שמושך אותנו החוצה –
הוא מי שמזכיר לנו שאנחנו עדיין שם.
כשהמעבר בחוץ מערער את מה שבפנים
כבר שנה וחצי שאנחנו אחרי מעבר גדול –
עזבנו את אריזונה, ועברנו להולנד.
וזה לא היה רק שינוי של מקום.
זה היה שינוי של שפה, של תחושת שייכות, של שורשים.
ובתוך כל הבלבול, ההסתגלות, הגעגועים –
גם אני מצאתי את עצמי מחפשת עוגן.
לפעמים זה היה שיר.
לפעמים דייט עם חברה.
ולפעמים… זו פשוט הילדה שהייתי פעם –
מחייכת לי בדמיון, מזכירה לי בשקט:
“אני עוד פה.”
וכשזה קורה –
אני לא מרגישה פתורה.
אני פשוט מרגישה מוחזקת.
וזה כל ההבדל.
ומה איתך?
האם יש לך עוגן כזה?
משהו שאת נשענת עליו בשקט כשקשה?
שמחזיק אותך רגע, רק עד שהלב יתייצב?
אם יש – אני ממש אשמח לשמוע.
ואם אין – אולי הגיע הזמן ליצור אחד.
קטן. משלך.
שיזכיר לך, ברגעים הכי רועשים – שאת לא לבד.
💫 רוצה שנחפש יחד את העוגן שלך?
אני כאן – דרך סשן אישי או טקס – כדי להחזיק איתך רגע.
עד שתוכלי לחזור ולהחזיק את עצמך.